החלטה בתיק בר"ע 14708-06-12

1.     בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בחיפה מיום 22.5.12 (השופטת אביטל רימון-קפלן; עב 3492/06, 3493/06), בה נדחתה בקשת המבקשת להאריך את המועד שנקבע בפסק הדין להגשת תחשיב.

2.     בבית הדין האזורי התבררה תביעתן של המשיבות לתשלום זכויות שונות מהמבקשת, מעסיקתן. ביום 9.1.11 ניתן פסק דין אשר קיבל את התביעה באופן חלקי. באשר לתביעה לתשלום הפרשי דרגה נקבע כי החל מחודש ינואר 2005 המשיבות היו זכאיות להיות מדורגות בדרגה 7+. כפועל יוצא מכך המשיבות זכאיות להפרשי דרגה כמפורט להלן: מחודש נובמבר 1999 עד חודש דצמבר 2000 ועד בכלל, להפרשי דרגה בין דרגה 5 לבין דרגה 6; מחודש ינואר 2002 עד חודש מרץ 2004 ועד בכלל, להפרשי דרגה בין דרגה 6 לבין דרגה 7; מחודש ינואר 2005 ואילך, להפרשי דרגה בין דרגה 7 לבין דרגה 7+. באשר לשווי ההפרשים, המשיבות ביססו את תביעתן על הפרש בין דרגה לדרגה בשיעור של 400 ש"ח, ואילו המבקשת טענה כי אם בכלל, מדובר בהפרש של 112 ש"ח בין דרגה לדרגה, לכל היותר. אולם, איש מן הצדדים לא הביא נתונים לביסוס גרסתו באשר לשיעור הפער, וחמור מכך, המבקשת שבידיה כלל הנתונים להצגת השיעור המדויק של שווי הפרשי הדרגה לעובדים בכלל ולמשיבות בפרט, נמנעה מלהביא כל פירוט או אסמכתא כדי לסתור את חישובי המשיבות ביחס לשווי הפרשי הדרגה נשוא המחלוקת. לפיכך, מאחר שמחד בידי המבקשת מצויים כל הנתונים לסתור את חישוביהן של המשיבות, והיא נמנעה מלעשות כן ומלהציג תחשיב מפורט לטענתה החלופית, ומאידך מדובר בכספי ציבור, הדרך הראויה להבטיח כי ישולמו למשיבות הפרשים מדויקים המגיעים להן על פי הקביעות כאמור לעיל, היא על ידי חיוב המבקשת לערוך את התחשיב המדויק, תוך קביעת "ברירת מחדל" כספית למקרה שהיא לא תעשה כן במועד שייקבע לה. לפיכך, נקבע כמפורט להלן:

2.1.         בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין שבנדון תשובצנה שתי המשיבות בדרגה 7+ והחל ממועד זה ואילך ישולם שכרן לפי דרגה 7+.

2.2.         בכל הנוגע לתקופה שהחל מחודש נובמבר 1999 ועד למועד שיבוצן של המשיבות בדרגה 7+, תערוך המבקשת בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין שבנדון, סימולציה של תלושי השכר שקיבלו המשיבות בפועל, כך שבכל חודש בתקופה הנ"ל, במקום הדרגה הנקובה בתלושי השכר של המשיבות, תופיע הדרגה לה הן זכאיות על פי פסק הדין.

            כמו כן תסכם המבקשת במסמך נוסף, את סך כל ההפרש הכספי שיתקבל בגין הפרשי הדרגה כאמור למלוא התקופה שהחל מחודש נובמבר 1999 ועד למועד שיבוצן של המשיבות בדרגה 7+ כאמור לעיל (להלן - ההפרש).

            העתק מתלושי הסימולציה והסיכום יועבר במישרין לידי בא כוח המשיבות בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין שבנדון.

2.3.         בתוך 45 יום מקבלת פסק הדין שבנדון, תשלם המבקשת למשיבות את ההפרש.

2.4.         ככל שלא תפעל המבקשת בהתאם לאמור בסעיפים 2.1 עד 2.3 לעיל, יהא עליה לשלם לכל משיבה, בתוך 45 יום מקבלת פסק הדין שבנדון, את הסכום כפי שיפורט להלן בהתבסס על חישובי המשיבות והקביעות לעיל ביחס לזכאותן להפרשי דרגה:

13 חודשים (מחודש 11/99 עד חודש 12/00 כולל) X 400 ש"ח (בגין הפרשי דרגה בין דרגה 5 לבין דרגה 6) = 5,200 ש"ח.

27 חודשים (מחודש 1/02 עד חודש 3/04 כולל) X 400 ש"ח (בגין הפרשי דרגה בין דרגה 6 לבין דרגה 7) = 10,800 ש"ח.

73 חודשים (מחודש 1/05 עד חודש 1/11 כולל) X 200 ש"ח (בגין הפרשי דרגה לפי שווי חצי דרגה בין דרגה 7 לבין דרגה 7+) = 14,400 ש"ח.

ובסה"כ, את הסך של 30,400 ש"ח בגין הפרשי דרגה לתקופה שהחל מחודש נובמבר 1999 ועד למועד שיבוצן של המשיבות בדרגה 7+.

3.     כאמור, פסק הדין ניתן ביום 9.1.11, ועל המבקשת היה לערוך את התחשיב תוך 30 יום. רק ביום 21.5.12 הגישה המבקשת בקשה להארכת המועד שנקבע בפסק הדין לעריכת תחשיב הפרשי הדרגה והעברתו למשיבות. המבקשת טענה כי בפועל ובהיסח דעת לא נערכו החישובים הנדרשים כאמור בפסק הדין ועריכת החישוב "נפלה בין הכיסאות" כמפורט להלן: לאחר מתן פסק הדין פתחו המשיבות תיק הוצל"פ, והטיפול הועבר לעורך הדין שמייצג את המבקשת בכל תיקי ההוצל"פ ובתיקי האיחוד. כמו כן, הטיפול בפסק הדין הועבר להנהלת חשבונות של המבקשת לשם עריכת חשבונות כאמור בפסק הדין. אולם, מנהל החשבונות נעדר תקופה ממושכת עקב מחלת בנו. לאחר מכן הועבר הטיפול לעו"ד אחר, כך שהיו חילופי עורכי הדין שטיפלו בתיק ההוצל"פ של המבקשת. בנוסף, בתקופה הרלבנטית משרדו של בא כוח המבקשת היה בשיפוצים מקיפים, לכן בא הכוח עבד באופן בלתי סדיר, ונוצר שיבוש במעקב אחר התיקים; מחדל אינו מכשיר קבלת כספי ציבור שאינם מגיעים למשיבות כדין; אמנם עומדת למבקשת זכות להגיש תביעה נפרדת לבית הדין שעניינה השבת כספים שהמשיבות קיבלו ביתר, אולם דרך המלך היא זו שנקבעה בפסק הדין, אשר מחייבת עריכת חישובים; בית הדין מוסמך להאריך את המועד שנקבע בפסק הדין לפי תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, ולבית הדין סמכות טבועה להאריך מועדים לביצוע הוראה שבפסק הדין גם בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. אמנם בית הדין לא ייעתר בקלות לבקשה, אך במקרה הנדון מתקיימות הנסיבות לכך לאור העובדה כי המשיבות כבר עיקלו את הכספים, הבקשה נוגעת רק לגבי חלק מפסק הדין, והדבר נדרש כדי למנוע אי צדק.

4.     בהחלטה מיום 22.5.12 דחה בית הדין האזורי את בקשת המבקשת וקבע כי " בית הדין סיים את מלאכתו עם מתן פסק הדין ואינו מוסמך לשנותו או להאריך את המועדים הנקובים בו, נכון לעת הזו".

החלטה זו היא מושא בקשת רשות הערעור שבפניי.

5.     בבקשת רשות הערעור טוענת המבקשת כי בית הדין האזורי היה מוסמך לדון בבקשת המבקשת להארכת מועד והיה עליו לדון בנימוקי הבקשה, ולא לדחותה על הסף בשל חוסר סמכות; לפי תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 מוסמך בית הדין להאריך מועדים שנקבעו על ידו גם לאחר מתן פסק הדין; בית הדין האזורי מוסמך להאריך מועדים שנקבעו לביצוע פסק דינו גם לאחר מתן פסק הדין מכוח סמכותו הטבועה ולשם עשיית צדק, גם אם לעתים רחוקות, במיוחד בהתקיים נסיבות שלא היו בשליטת בעל הדין והארכת המועד נחוצה כדי למנוע אי צדק; מחדל ואיחור בהגשת הבקשה להארכת המועד ובעריכת התחשיב במועד ניתנים לריפוי על ידי פסיקת הוצאות, שכן למשיבות אין זכות מוקנית לקבל כספים שלא מגיעים להן על פי דין; על בית הדין האזורי היה לתת משקל לכך שמדובר בכספי ציבור.

6.     לאחר בחינת טענות המבקשת וכלל החומר שבתיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתגובת המשיבות, כמפורט להלן.

7.     בפסיקה נקבע שהכלל בשאלה האם מוסמך בית דין לפרש או להבהיר פסק דין שהוא נתן " הוא כי אין 'בדין כל הוראה המאפשרת לבית המשפט או לבית דין, אחרי שנתן את פסק הדין וגמר את מלאכתו, לתת הבהרות או פירושים לפסק דינו' (בג"ץ 897/78 יגאל - בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לג(2) 6, 7)" [דב"ע נג/3-96 ראיק יוסף ח'מיס - בית הספר התיכון "טרה סנטה", פד"ע כ"ו 255]. אולם, הפסיקה הכירה בסמכותה הטבועה של ערכאת שיפוט להאריך מועד שנקבע בפסק דין, אך זאת רק במקרים מיוחדים וחריגים, כאשר אי ביצוע פסק הדין במועד נבע מנסיבות שלמבקש לא הייתה שליטה עליהן והארכת המועד נחוצה כדי למנוע אי צדק  [ע"א 230/87 שקולניק נ' זכאי, פ"ד מו(3) 279 (1992); ע"א 9085/00 שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ, פ"ד נז(5) 462; דב"ע שן/157-3 סעד-ורדי, פד"ע כג 330; דב"ע נד/45 - 3 (ארצי) מדינת ישראל (משרד החינוך) - אליזבט שטמבור, פד"ע כז 267; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 774-773 (מהדורה עשירית, 2009)]. לפיכך, לבית הדין האזורי היתה נתונה הסמכות להאריך את המועד שהוא קבע בפסק דינו, גם לאחר מתן פסק הדין.

8.     עם זאת, בנסיבות המקרה לא מצאתי כי יש מקום להחזיר את התיק לבית הדין האזורי לדון לגופן בטענות בבקשה להארכת מועד. פסק הדין ניתן ביום 9.1.11, וקבע כי המבקשת תעביר לבא כוח המשיבות את התחשיבים כמפורט בסעיף 2.2 לעיל בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין. בנוסף, נקבע שככל שהמבקשת לא תפעל בהתאם לכך, יהיה עליה לשלם לכל משיבה, בתוך 45 יום מקבלת פסק הדין, את הסכום שנקבע בפסק הדין. המבקשת הגישה בקשה להארכת המועד הקבוע בפסק הדין ביום 21.5.12, היינו כשנה וארבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין. הנימוקים שנתנה המבקשת בבקשתה להארכת מועד, אשר הוגשה כאמור בחלוף למעלה משנה וארבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין אינם מצביעים על כך שאי הביצוע נבע מנסיבות שאינן בשליטתה ואינם מצדיקים הארכת מועד לביצוע פסק הדין בכלל, ולפרק זמן ממושך של שנה וארבעה חודשים בפרט.